תנ"ך על הפרק - מלכים א א - וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים / הרב אליהו מאלי שליט"א

תנ"ך על הפרק

מלכים א א

288 / 929
היום

הפרק

וְהַמֶּ֤לֶךְ דָּוִד֙ זָקֵ֔ן בָּ֖א בַּיָּמִ֑ים וַיְכַסֻּ֙הוּ֙ בַּבְּגָדִ֔ים וְלֹ֥א יִחַ֖ם לֽוֹ׃וַיֹּ֧אמְרוּ ל֣וֹ עֲבָדָ֗יו יְבַקְשׁ֞וּ לַאדֹנִ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ נַעֲרָ֣ה בְתוּלָ֔ה וְעָֽמְדָה֙ לִפְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וּתְהִי־ל֖וֹ סֹכֶ֑נֶת וְשָׁכְבָ֣ה בְחֵיקֶ֔ךָ וְחַ֖ם לַאדֹנִ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃וַיְבַקְשׁוּ֙ נַעֲרָ֣ה יָפָ֔ה בְּכֹ֖ל גְּב֣וּל יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיִּמְצְא֗וּ אֶת־אֲבִישַׁג֙ הַשּׁ֣וּנַמִּ֔ית וַיָּבִ֥אוּ אֹתָ֖הּ לַמֶּֽלֶךְ׃וְהַֽנַּעֲרָ֖ה יָפָ֣ה עַד־מְאֹ֑ד וַתְּהִ֨י לַמֶּ֤לֶךְ סֹכֶ֙נֶת֙ וַתְּשָׁ֣רְתֵ֔הוּ וְהַמֶּ֖לֶךְ לֹ֥א יְדָעָֽהּ׃וַאֲדֹנִיָּ֧ה בֶן־חַגִּ֛ית מִתְנַשֵּׂ֥א לֵאמֹ֖ר אֲנִ֣י אֶמְלֹ֑ךְ וַיַּ֣עַשׂ ל֗וֹ רֶ֚כֶב וּפָ֣רָשִׁ֔ים וַחֲמִשִּׁ֥ים אִ֖ישׁ רָצִ֥ים לְפָנָֽיו׃וְלֹֽא־עֲצָב֨וֹ אָבִ֤יו מִיָּמָיו֙ לֵאמֹ֔ר מַדּ֖וּעַ כָּ֣כָה עָשִׂ֑יתָ וְגַם־ה֤וּא טֽוֹב־תֹּ֙אַר֙ מְאֹ֔ד וְאֹת֥וֹ יָלְדָ֖ה אַחֲרֵ֥י אַבְשָׁלֽוֹם׃וַיִּהְי֣וּ דְבָרָ֔יו עִ֚ם יוֹאָ֣ב בֶּן־צְרוּיָ֔ה וְעִ֖ם אֶבְיָתָ֣ר הַכֹּהֵ֑ן וַֽיַּעְזְר֔וּ אַחֲרֵ֖י אֲדֹנִיָּֽה׃וְצָד֣וֹק הַ֠כֹּהֵן וּבְנָיָ֨הוּ בֶן־יְהוֹיָדָ֜ע וְנָתָ֤ן הַנָּבִיא֙ וְשִׁמְעִ֣י וְרֵעִ֔י וְהַגִּבּוֹרִ֖ים אֲשֶׁ֣ר לְדָוִ֑ד לֹ֥א הָי֖וּ עִם־אֲדֹנִיָּֽהוּ׃וַיִּזְבַּ֣ח אֲדֹנִיָּ֗הוּ צֹ֤אן וּבָקָר֙ וּמְרִ֔יא עִ֚ם אֶ֣בֶן הַזֹּחֶ֔לֶת אֲשֶׁר־אֵ֖צֶל עֵ֣ין רֹגֵ֑ל וַיִּקְרָ֗א אֶת־כָּל־אֶחָיו֙ בְּנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וּלְכָל־אַנְשֵׁ֥י יְהוּדָ֖ה עַבְדֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃וְֽאֶת־נָתָן֩ הַנָּבִ֨יא וּבְנָיָ֜הוּ וְאֶת־הַגִּבּוֹרִ֛ים וְאֶת־שְׁלֹמֹ֥ה אָחִ֖יו לֹ֥א קָרָֽא׃וַיֹּ֣אמֶר נָתָ֗ן אֶל־בַּת־שֶׁ֤בַע אֵם־שְׁלֹמֹה֙ לֵאמֹ֔ר הֲל֣וֹא שָׁמַ֔עַתְּ כִּ֥י מָלַ֖ךְ אֲדֹנִיָּ֣הוּ בֶן־חַגִּ֑ית וַאֲדֹנֵ֥ינוּ דָוִ֖ד לֹ֥א יָדָֽע׃וְעַתָּ֕ה לְכִ֛י אִיעָצֵ֥ךְ נָ֖א עֵצָ֑ה וּמַלְּטִי֙ אֶת־נַפְשֵׁ֔ךְ וְאֶת־נֶ֥פֶשׁ בְּנֵ֖ךְ שְׁלֹמֹֽה׃לְכִ֞י וּבֹ֣אִי ׀ אֶל־הַמֶּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד וְאָמַ֤רְתְּ אֵלָיו֙ הֲלֹֽא־אַתָּ֞ה אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֗לֶךְ נִשְׁבַּ֤עְתָּ לַאֲמָֽתְךָ֙ לֵאמֹ֔ר כִּֽי־שְׁלֹמֹ֤ה בְנֵךְ֙ יִמְלֹ֣ךְ אַחֲרַ֔י וְה֖וּא יֵשֵׁ֣ב עַל־כִּסְאִ֑י וּמַדּ֖וּעַ מָלַ֥ךְ אֲדֹנִיָֽהוּ׃הִנֵּ֗ה עוֹדָ֛ךְ מְדַבֶּ֥רֶת שָׁ֖ם עִם־הַמֶּ֑לֶךְ וַאֲנִי֙ אָב֣וֹא אַחֲרַ֔יִךְ וּמִלֵּאתִ֖י אֶת־דְּבָרָֽיִךְ׃וַתָּבֹ֨א בַת־שֶׁ֤בֶע אֶל־הַמֶּ֙לֶךְ֙ הַחַ֔דְרָה וְהַמֶּ֖לֶךְ זָקֵ֣ן מְאֹ֑ד וַֽאֲבִישַׁג֙ הַשּׁ֣וּנַמִּ֔ית מְשָׁרַ֖ת אֶת־הַמֶּֽלֶךְ׃וַתִּקֹּ֣ד בַּת־שֶׁ֔בַע וַתִּשְׁתַּ֖חוּ לַמֶּ֑לֶךְ וַיֹּ֥אמֶר הַמֶּ֖לֶךְ מַה־לָּֽךְ׃וַתֹּ֣אמֶר ל֗וֹ אֲדֹנִי֙ אַתָּ֨ה נִשְׁבַּ֜עְתָּ בַּֽיהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ לַֽאֲמָתֶ֔ךָ כִּֽי־שְׁלֹמֹ֥ה בְנֵ֖ךְ יִמְלֹ֣ךְ אַחֲרָ֑י וְה֖וּא יֵשֵׁ֥ב עַל־כִּסְאִֽי׃וְעַתָּ֕ה הִנֵּ֥ה אֲדֹנִיָּ֖ה מָלָ֑ךְ וְעַתָּ֛ה אֲדֹנִ֥י הַמֶּ֖לֶךְ לֹ֥א יָדָֽעְתָּ׃וַ֠יִּזְבַּח שׁ֥וֹר וּֽמְרִיא־וְצֹאן֮ לָרֹב֒ וַיִּקְרָא֙ לְכָל־בְּנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וּלְאֶבְיָתָר֙ הַכֹּהֵ֔ן וּלְיֹאָ֖ב שַׂ֣ר הַצָּבָ֑א וְלִשְׁלֹמֹ֥ה עַבְדְּךָ֖ לֹ֥א קָרָֽא׃וְאַתָּה֙ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ עֵינֵ֥י כָל־יִשְׂרָאֵ֖ל עָלֶ֑יךָ לְהַגִּ֣יד לָהֶ֔ם מִ֗י יֵשֵׁ֛ב עַל־כִּסֵּ֥א אֲדֹנִֽי־הַמֶּ֖לֶךְ אַחֲרָֽיו׃וְהָיָ֕ה כִּשְׁכַ֥ב אֲדֹנִֽי־הַמֶּ֖לֶךְ עִם־אֲבֹתָ֑יו וְהָיִ֗יתִי אֲנִ֛י וּבְנִ֥י שְׁלֹמֹ֖ה חַטָּאִֽים׃וְהִנֵּ֛ה עוֹדֶ֥נָּה מְדַבֶּ֖רֶת עִם־הַמֶּ֑לֶךְ וְנָתָ֥ן הַנָּבִ֖יא בָּֽא׃וַיַּגִּ֤ידוּ לַמֶּ֙לֶךְ֙ לֵאמֹ֔ר הִנֵּ֖ה נָתָ֣ן הַנָּבִ֑יא וַיָּבֹא֙ לִפְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וַיִּשְׁתַּ֧חוּ לַמֶּ֛לֶךְ עַל־אַפָּ֖יו אָֽרְצָה׃וַיֹּאמֶר֮ נָתָן֒ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ אַתָּ֣ה אָמַ֔רְתָּ אֲדֹנִיָּ֖הוּ יִמְלֹ֣ךְ אַחֲרָ֑י וְה֖וּא יֵשֵׁ֥ב עַל־כִּסְאִֽי׃כִּ֣י ׀ יָרַ֣ד הַיּ֗וֹם וַ֠יִּזְבַּח שׁ֥וֹר וּֽמְרִיא־וְצֹאן֮ לָרֹב֒ וַיִּקְרָא֩ לְכָל־בְּנֵ֨י הַמֶּ֜לֶךְ וּלְשָׂרֵ֤י הַצָּבָא֙ וּלְאֶבְיָתָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְהִנָּ֛ם אֹכְלִ֥ים וְשֹׁתִ֖ים לְפָנָ֑יו וַיֹּ֣אמְר֔וּ יְחִ֖י הַמֶּ֥לֶךְ אֲדֹנִיָּֽהוּ׃וְלִ֣י אֲנִֽי־עַ֠בְדֶּךָ וּלְצָדֹ֨ק הַכֹּהֵ֜ן וְלִבְנָיָ֧הוּ בֶן־יְהוֹיָדָ֛ע וְלִשְׁלֹמֹ֥ה עַבְדְּךָ֖ לֹ֥א קָרָֽא׃אִ֗ם מֵאֵת֙ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ נִהְיָ֖ה הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וְלֹ֤א הוֹדַ֙עְתָּ֙ אֶֽת־עבדיךעַבְדְּךָ֔מִ֗י יֵשֵׁ֛ב עַל־כִּסֵּ֥א אֲדֹנִֽי־הַמֶּ֖לֶךְ אַחֲרָֽיו׃וַיַּ֨עַן הַמֶּ֤לֶךְ דָּוִד֙ וַיֹּ֔אמֶר קִרְאוּ־לִ֖י לְבַת־שָׁ֑בַע וַתָּבֹא֙ לִפְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וַֽתַּעֲמֹ֖ד לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃וַיִּשָּׁבַ֥ע הַמֶּ֖לֶךְ וַיֹּאמַ֑ר חַי־יְהוָ֕ה אֲשֶׁר־פָּדָ֥ה אֶת־נַפְשִׁ֖י מִכָּל־צָרָֽה׃כִּ֡י כַּאֲשֶׁר֩ נִשְׁבַּ֨עְתִּי לָ֜ךְ בַּיהוָ֨ה אֱלֹהֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר כִּֽי־שְׁלֹמֹ֤ה בְנֵךְ֙ יִמְלֹ֣ךְ אַחֲרַ֔י וְה֛וּא יֵשֵׁ֥ב עַל־כִּסְאִ֖י תַּחְתָּ֑י כִּ֛י כֵּ֥ן אֶעֱשֶׂ֖ה הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃וַתִּקֹּ֨ד בַּת־שֶׁ֤בַע אַפַּ֙יִם֙ אֶ֔רֶץ וַתִּשְׁתַּ֖חוּ לַמֶּ֑לֶךְ וַתֹּ֕אמֶר יְחִ֗י אֲדֹנִ֛י הַמֶּ֥לֶךְ דָּוִ֖ד לְעֹלָֽם׃וַיֹּ֣אמֶר ׀ הַמֶּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד קִרְאוּ־לִ֞י לְצָד֤וֹק הַכֹּהֵן֙ וּלְנָתָ֣ן הַנָּבִ֔יא וְלִבְנָיָ֖הוּ בֶּן־יְהוֹיָדָ֑ע וַיָּבֹ֖אוּ לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֜לֶךְ לָהֶ֗ם קְח֤וּ עִמָּכֶם֙ אֶת־עַבְדֵ֣י אֲדֹנֵיכֶ֔ם וְהִרְכַּבְתֶּם֙ אֶת־שְׁלֹמֹ֣ה בְנִ֔י עַל־הַפִּרְדָּ֖ה אֲשֶׁר־לִ֑י וְהוֹרַדְתֶּ֥ם אֹת֖וֹ אֶל־גִּחֽוֹן׃וּמָשַׁ֣ח אֹת֣וֹ שָׁ֠ם צָד֨וֹק הַכֹּהֵ֜ן וְנָתָ֧ן הַנָּבִ֛יא לְמֶ֖לֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל וּתְקַעְתֶּם֙ בַּשּׁוֹפָ֔ר וַאֲמַרְתֶּ֕ם יְחִ֖י הַמֶּ֥לֶךְ שְׁלֹמֹֽה׃וַעֲלִיתֶ֣ם אַחֲרָ֗יו וּבָא֙ וְיָשַׁ֣ב עַל־כִּסְאִ֔י וְה֥וּא יִמְלֹ֖ךְ תַּחְתָּ֑י וְאֹת֤וֹ צִוִּ֙יתִי֙ לִֽהְי֣וֹת נָגִ֔יד עַל־יִשְׂרָאֵ֖ל וְעַל־יְהוּדָֽה׃וַיַּ֨עַן בְּנָיָ֧הוּ בֶן־יְהֽוֹיָדָ֛ע אֶת־הַמֶּ֖לֶךְ וַיֹּ֣אמֶר ׀ אָמֵ֑ן כֵּ֚ן יֹאמַ֣ר יְהוָ֔ה אֱלֹהֵ֖י אֲדֹנִ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃כַּאֲשֶׁ֨ר הָיָ֤ה יְהוָה֙ עִם־אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ כֵּ֖ןיהייִֽהְיֶ֣העִם־שְׁלֹמֹ֑ה וִֽיגַדֵּל֙ אֶת־כִּסְא֔וֹ מִ֨כִּסֵּ֔א אֲדֹנִ֖י הַמֶּ֥לֶךְ דָּוִֽד׃וַיֵּ֣רֶד צָד֣וֹק הַ֠כֹּהֵן וְנָתָ֨ן הַנָּבִ֜יא וּבְנָיָ֣הוּ בֶן־יְהוֹיָדָ֗ע וְהַכְּרֵתִי֙ וְהַפְּלֵתִ֔י וַיַּרְכִּ֙בוּ֙ אֶת־שְׁלֹמֹ֔ה עַל־פִּרְדַּ֖ת הַמֶּ֣לֶךְ דָּוִ֑ד וַיֹּלִ֥כוּ אֹת֖וֹ עַל־גִּחֽוֹן׃וַיִּקַּח֩ צָד֨וֹק הַכֹּהֵ֜ן אֶת־קֶ֤רֶן הַשֶּׁ֙מֶן֙ מִן־הָאֹ֔הֶל וַיִּמְשַׁ֖ח אֶת־שְׁלֹמֹ֑ה וַֽיִּתְקְעוּ֙ בַּשּׁוֹפָ֔ר וַיֹּֽאמְרוּ֙ כָּל־הָעָ֔ם יְחִ֖י הַמֶּ֥לֶךְ שְׁלֹמֹֽה׃וַיַּעֲל֤וּ כָל־הָעָם֙ אַֽחֲרָ֔יו וְהָעָם֙ מְחַלְּלִ֣ים בַּחֲלִלִ֔ים וּשְׂמֵחִ֖ים שִׂמְחָ֣ה גְדוֹלָ֑ה וַתִּבָּקַ֥ע הָאָ֖רֶץ בְּקוֹלָֽם׃וַיִּשְׁמַ֣ע אֲדֹנִיָּ֗הוּ וְכָל־הַקְּרֻאִים֙ אֲשֶׁ֣ר אִתּ֔וֹ וְהֵ֖ם כִּלּ֣וּ לֶאֱכֹ֑ל וַיִּשְׁמַ֤ע יוֹאָב֙ אֶת־ק֣וֹל הַשּׁוֹפָ֔ר וַיֹּ֕אמֶר מַדּ֥וּעַ קֽוֹל־הַקִּרְיָ֖ה הוֹמָֽה׃עוֹדֶ֣נּוּ מְדַבֵּ֔ר וְהִנֵּ֧ה יוֹנָתָ֛ן בֶּן־אֶבְיָתָ֥ר הַכֹּהֵ֖ן בָּ֑א וַיֹּ֤אמֶר אֲדֹנִיָּ֙הוּ֙ בֹּ֔א כִּ֣י אִ֥ישׁ חַ֛יִל אַ֖תָּה וְט֥וֹב תְּבַשֵּֽׂר׃וַיַּ֙עַן֙ יוֹנָתָ֔ן וַיֹּ֖אמֶר לַאֲדֹנִיָּ֑הוּ אֲבָ֕ל אֲדֹנֵ֥ינוּ הַמֶּֽלֶךְ־דָּוִ֖ד הִמְלִ֥יךְ אֶת־שְׁלֹמֹֽה׃וַיִּשְׁלַ֣ח אִתּֽוֹ־הַ֠מֶּלֶךְ אֶת־צָד֨וֹק הַכֹּהֵ֜ן וְאֶת־נָתָ֣ן הַנָּבִ֗יא וּבְנָיָ֙הוּ֙ בֶּן־יְה֣וֹיָדָ֔ע וְהַכְּרֵתִ֖י וְהַפְּלֵתִ֑י וַיַּרְכִּ֣בוּ אֹת֔וֹ עַ֖ל פִּרְדַּ֥ת הַמֶּֽלֶךְ׃וַיִּמְשְׁח֣וּ אֹת֡וֹ צָד֣וֹק הַכֹּהֵ֣ן וְנָתָן֩ הַנָּבִ֨יא לְמֶ֜לֶךְ בְּגִח֗וֹן וַיַּעֲל֤וּ מִשָּׁם֙ שְׂמֵחִ֔ים וַתֵּהֹ֖ם הַקִּרְיָ֑ה ה֥וּא הַקּ֖וֹל אֲשֶׁ֥ר שְׁמַעְתֶּֽם׃וְגַם֙ יָשַׁ֣ב שְׁלֹמֹ֔ה עַ֖ל כִּסֵּ֥א הַמְּלוּכָֽה׃וְגַם־בָּ֜אוּ עַבְדֵ֣י הַמֶּ֗לֶךְ לְ֠בָרֵךְ אֶת־אֲדֹנֵ֜ינוּ הַמֶּ֣לֶךְ דָּוִד֮ לֵאמֹר֒ יֵיטֵ֨באלהיךאֱלֹהִ֜יםאֶת־שֵׁ֤ם שְׁלֹמֹה֙ מִשְּׁמֶ֔ךָ וִֽיגַדֵּ֥ל אֶת־כִּסְא֖וֹ מִכִּסְאֶ֑ךָ וַיִּשְׁתַּ֥חוּ הַמֶּ֖לֶךְ עַל־הַמִּשְׁכָּֽב׃וְגַם־כָּ֖כָה אָמַ֣ר הַמֶּ֑לֶךְ בָּר֨וּךְ יְהוָ֜ה אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר נָתַ֥ן הַיּ֛וֹם יֹשֵׁ֥ב עַל־כִּסְאִ֖י וְעֵינַ֥י רֹאֽוֹת׃וַיֶּֽחֶרְדוּ֙ וַיָּקֻ֔מוּ כָּל־הַ֨קְּרֻאִ֔ים אֲשֶׁ֖ר לַאֲדֹנִיָּ֑הוּ וַיֵּלְכ֖וּ אִ֥ישׁ לְדַרְכּֽוֹ׃וַאֲדֹ֣נִיָּ֔הוּ יָרֵ֖א מִפְּנֵ֣י שְׁלֹמֹ֑ה וַיָּ֣קָם וַיֵּ֔לֶךְ וַֽיַּחֲזֵ֖ק בְּקַרְנ֥וֹת הַמִּזְבֵּֽחַ׃וַיֻּגַּ֤ד לִשְׁלֹמֹה֙ לֵאמֹ֔ר הִנֵּה֙ אֲדֹ֣נִיָּ֔הוּ יָרֵ֖א אֶת־הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֑ה וְ֠הִנֵּה אָחַ֞ז בְּקַרְנ֤וֹת הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ לֵאמֹ֔ר יִשָּֽׁבַֽע־לִ֤י כַיּוֹם֙ הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֔ה אִם־יָמִ֥ית אֶת־עַבְדּ֖וֹ בֶּחָֽרֶב׃וַיֹּ֣אמֶר שְׁלֹמֹ֔ה אִ֚ם יִהְיֶ֣ה לְבֶן־חַ֔יִל לֹֽא־יִפֹּ֥ל מִשַּׂעֲרָת֖וֹ אָ֑רְצָה וְאִם־רָעָ֥ה תִמָּצֵא־ב֖וֹ וָמֵֽת׃וַיִּשְׁלַ֞ח הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֗ה וַיֹּרִדֻ֙הוּ֙ מֵעַ֣ל הַמִּזְבֵּ֔חַ וַיָּבֹ֕א וַיִּשְׁתַּ֖חוּ לַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֑ה וַיֹּֽאמֶר־ל֥וֹ שְׁלֹמֹ֖ה לֵ֥ךְ לְבֵיתֶֽךָ׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב אליהו מאלי שליט

וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים

א. דוד פסיבי?

"והמלך דוד זקן בא בימים ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו"(מלכים א א א). תיאור זה של המלך דוד מעורר אצל הקורא אסוציאציה של זקן חסר ישע, המבלה שארית ימיו בבית זקנים. מכסים אותו בשמיכות ועדיין קר לו. מדוע אינו מתכסה בעצמו? אם באמת כה קר לדוד, מדוע לא הדליקו תנור ופתרו בכך את הבעיה? אין להניח שהיתה בעיה תקציבית בבית המלכות!

מדוע נאמר בפסוק "ויכסוהו בַּבגדים", בפתח, ולא בִּבְגדים בחיריק?[ה"א הידיעה, המצטרפת לב' השימוש, משמעותה בגדים ידועים ומיוחדים], באילו בגדים מדובר כאן?

הזהו דוד הגבור אימת הפלישתים? דוד המשורר של תהילים? דוד החכם, השופט בצדק את עמו?

עבדיו עושים בו כרצונם, "...יבקשו למלך נערה יפה בכל גבול ישראל", והוא אפילו אינו מגיב, לא לחיוב ולא לשלילה - אפטיות.

בחצר המלכות מתחרים ביניהם בני המלך. אדוניה מתנשא למלוך, ואין מוחה.

צוואתו לשלמה בנו, נראית אכזרית מאד. מדוע נדונים, יואב החבר והלוחם הותיק, ושמעי בן גרא, לגורל של "והורדת את שיבתו בדם שאול"?

האם התנהגות זו היא פרי תסכול של שליט רב מעללים בעבר, שאינו מסוגל עתה לכלום?

ב. דוד בדברי הימים

כשאנו משוים את המסופר במלכים לדברי הימים(כב א והלאה) גדלה התמיהה. דוד מתגלה בתקופתו האחרונה כרב פעלים, מלא מרץ, מתכנן תוכניות ואף מבצען.

בתחילת פרק כ"ג, ממליך הוא את בנו: "ודוד זקן ושבע ימים וימלך את שלמה בנו על ישראל...", בפרק כב, עוסק הוא בהכנות ואיסוף חומרי לבנין המקדש: "ויכן דוד לרוב לפני מותו..."

דוד מכין את כל הציוד והחומרים הנחוצים לבנית בית המקדש. את העבודה המעשית מבצעים אמנם עבדיו, אך העומד בראש מבצע ארגוני גדול, נדרש אף הוא למאמצים גדולים. יש צורך בתכנון של סוגי החומרים השונים, הכמויות, המיקום שלהם, וחלוקת העבודה, והעיקר - התכנון המפורט של מבנה ביהמ"ק עליותיו חדריו וגנזיו. אפשר אמנם שאת התכניות הכין דוד כבר בעבר, מכל מקום עתה הוא מוסר אותם לשלמה בנו. דבר שמצריך ללא ספק הסברים מפורטים. 

"ויתן דוד לשלמה בנו את תבנית האולם ואת בתיו וגנזיו ועליותיו"(דברי הימים א כח יא). ובהמשך(דברי הימים כג - כה) אוסף דוד את כל הלויים, ומחלקם לפי תפקידיהם השונים. אלו לנצח על עבודת ה' ואלו שוטרים, אלו שופטים, אלו שוערים, ואלו מנגנים בכלי זמר. כמו כן מחלק דוד את כל הלויים למשמרות כהונה ולויה. 

החלוקה הבסיסית היתה קדומה, אך דוד משכלל ומוסיף כדברי הגמרא : "א"ר חמא בר גוריא אמר רב משה תיקן להם לישראל שמונה משמרות, ארבעה מאלעזר וארבעה מאיתמר, בא שמואל והעמידן על שש עשרה בא דוד והעמידן על עשרים וארבע...". מהקשר הדברים בפרק כ"ג נראה שאין מסופר על סיכום פעולותיו מימים עברו, אלא על מה שעושה דוד עתה בסוף ימיו.

ג. הסבר חז"ל

ראש לכל עלינו לעמוד על הביטוי, "והמלך דוד זקן בא בימים". ביטוי זה אינו מציין במקרא חולשה ומסכנות. אדרבא זהו ביטוי של כבוד! אצל אברהם אבינו אומרת התורה : "ואברהם זקן בא בימים וה’ ברך את אברהם בכל"(בראשית כד א). על יהושע נאמר : "ויהי מימים רבים אחרי אשר הניח ה’ לישראל מכל איביהם מסביב ויהושע זקן בא בימים"(יהושע כג א). גם אצל אברהם וגם אצל יהושע זקנה יש, אך ניוול ומסכנות אין! שניהם מנהיגים ופועלים כישר בעיניהם. על כן מסתבר שגם אצל דוד המצב דומה.

חז"ל נותנים שני הסברים שונים ל"ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו". א. "מה עשה המלאך? לקח חרבו וקנחה בטליתו של דוד, וראה דוד חרבו של מלאך המות והיה מרתת בכל איבריו עד יום מותו"(פרקי ר' אליעזר פרק מ"ג). 

ב. "ויקם דוד ויכרות את כנף המעיל אשר לשאול בלט" - אמר ר' יוסי ב"ר חנינא כל המבזה את הבגדים סוף אינו נהנה מהם שנאמר והמלך דוד זקן בא בימים ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו"(ברכות סב:).

ההסבר השני נותן לנו תשובה לאחת השאלות: מהם ה"בגדים"? בגדי המלכות. דוד ביזה בגדי המלכות של שאול, על כן לא נתחמם בבגדי המלכות שלו. הסבר זה מוציא מפשוטו את הביטוי "ולא יחם לו". להתחמם פיזית מתחממים בסודר ולא בגלימת מלכות, אמנם מאידך עונה הוא לדיוק הלשוני ומבאר שהיִדוּע של "בבגדים", רומז לבגדים הידועים. מכל מקום צריך ביאור עניני כיצד מתקשר ביזוי בגדי שאול, ל"ולא יחם לו" בבגדי מלכותו של דוד?

אף ההסבר הראשון טעון ביאור. לא אחת עמד דוד מול מלאך המות פנים אל פנים ולא ירא ממנו, ומדוע דוקא בפעם זו כשרואה הוא את מלאך המות מצטנן דמו מיראתו(רש"י מלכים א א א).

נראה שצריך להתבונן בפרשה הקודמת, שכתוצאה ממנה התרחש המפגש של דוד עם מלאך המות. ננסה לברר מתוכה את סיבת הדבר.

ד. חרון אף ה' בימי דוד

"ויוסף אף ה' לחרות בישראל. ויסת את דוד בהם לאמור, לך מנה את ישראל ואת יהודה"(שמואל ב כד א). דוד ניסת ושולח את יואב. יואב מקיים פקודת המלך תוך אי רצון בולט. כשהוא מסיים, מכה לב דוד אותו על מעשהו. הקב"ה נותן לו בחירה בין שלושה עונשים, שלושה חודשים נצחון של האויבים, שבע שנות רעב, שלושה ימים דבר. דוד בוחר במגפה. כאשר מלאך ה' המכה בעם נמצא על גורן ארונה היבוסי, רואהו דוד. באותה שעה הצטנן דמו.

ערפל עוטה את כל הפרשה. על מה חרה אף ה'? מדוע צריך דוד להיענש, הרי מוסת הוא? אם נשללה ממנו הבחירה, מדוע הוא מתנצל? רש"י כותב בלשונו הקצרה, ויוסף אף ה' לחרות בישראל: "לא ידעתי על מה".

מסתבר שהמפקד של העם הוא סימפטום חיצוני לליקוי חברתי פנימי בישראל, שעליו בא חרון אף ה'. דוגמת הפריחה בעורו של חולה שהיא תופעה חיצונית הנובעת מחולי של כל הגוף.

התהליכים שהאומה עוברת בהכוונת ההשגחה האלוקית הם עצמם התוצאה של חטאיה או של זכויותיה. הם העונש והם גם הרפואה. לדוגמא, אם אין האומה מכלה את אויביה היושבים בארץ, מבשרנו הכתוב: "והיו לשיכים בעיניכם ולצנינים בצידיכם". הם עצמם מכריחים אותנו לחזור ולקיים את הצו האלוקי בשלמות. [דוגמא לדבר אף בזמננו ודי לחכימא.]

כל תקופת דוד היא התעצמות צבאית, התרחבות טריטוריאלית, כיבוש עמים רבים והכנעתם. ממלכת ישראל מתחזקת לא רק מבחינה צבאית אלא אף מבחינה כלכלית. הצד הלאומי מתחזק ומתמלא בכל מסגרותיו השונות. דבר זה מוצא ביטויו גם בהרגשה הכללית של החברה. הרגשה של ביטחון עצמי וגאוה לאומית (אולי מופרזת), שפע כלכלי. הרגשה כזו יכולה להתבטא בצורה תמציתית ע"י מצעד צבאי. 

נראה שהמפקד של העם בימי דוד, היה ביטוי להרגשה הכללית שרוחה בכל העם, "כוחי ועוצם ידי...".

מצב רוחני מסוג זה המתפשט בחברה טומן בחובו סכנות. מזכיר הוא מאד את החברה הישראלית  בימינו לאחר מלחמת ששת הימים. הסכנות של תהליך חברתי כזה, קיימות בכמה מישורים. העם יכול להיכנס לשאננות ביטחונית, שיכולה להובילו למצב מעין מלחמת יום הכיפורים. 

אולם הסכנה החמורה ביותר היא: המוכנות להסתפק בקיים. השיכחה של האידיאלים והחזון הגדול. כל החוסן הלאומי נשען על האידאלים שהאומה מאמינה בהם! "באין חזון יפרע עם"!

החברה יכולה להיהפך לרודפת הנאות והצלחות חומריות, ולשכוח שבעצם לעיקר עוד לא הגיעה. 

בית המקדש עוד לא נבנה! אמנם יש ממלכה חזקה, אך מה עם החזון: "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים"? האם שכחה האומה את השאיפה הגדולה של: "נכון יהיה הר בית ה' בראש הרים ונישא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים..."?

יסוד קיומו של עם ישראל הוא למען יספרו את תהילתו של ה'. "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו". ולא על מנת שתקום עוד אימפריה חזקה. יכול להיות שזוהי כוונת הרמב"ן(במדבר טז כא) שאומר שחרון האף על ישראל היה על שלא תבעו בנין בית המקדש. רלב"ג בפירושו לשמואל כתב: כי דוד "שם זרועו בבטחו על רוב העם, ולא היה ראוי שיבטח כי אם בה'." ומוסיף ר"י דון אבן יחיא, "שחטא בחטא הגאוה כי בראותו היותו נוצח ומלך על עם רב בכמות ואיכות רצה לדעת את מספרם..."

הרגשת המנהיג, היא ביטוי להרגשות כלליות הרווחות בעם. על כן כל האשם נתלה בדוד. לא כפרט אלא כמלך המייצג את כל האומה. העונש - אף שלכאורה דוד הוא החוטא - בא על כל העם.

ה. חרב המלאך

דוד רואה מלאך וחרבו נטויה על ירושלים . מיהו מלאך זה? 

מה זה מלאך? ביאר הרמב"ם:

ענין מלאך שליח... כי כל הכוחות מלאכים... וכמה חמור עוורון הסכלים וכמה מזיק הוא, אילו אמרת לאדם מאותם המדמים שהם חכמי ישראל, כי ה' שולח מלאך, נכנס בבטן אשה ומצייר שם את העובר, מוצא חן בעיניו ומקבלו ורואה שזו עצמה ויכולת ביחס לקב"ה וחכמה ממנו יתעלה. על אף שהוא סבור כי המלאך אש בוערת, שעורו כדי שליש העולם... אך אם תאמר לו כי ה' נתן כוח מצייר, הקובע תבנית איברים אילו ותארם והוא המלאך והוא שרו של עולם שמזכירים חכמים תמיד - ירתע מכך, מפני שאינו מכיר העצמה והיכולת האמיתית הזו והוא המצאת כוחות הפועלים בדבר אשר אינו נישג בחוש.. אמרו חכמים ז"ל בפירוש - למי שהוא חכם - שכל כוח מן הכוחות הגופניים מלאך. כל שכן כחות המתפשטים בעולם... נאמר במעשה יהודה ותמר אמר ר' יוחנן ביקש לעבור וזימן לו הקב"ה מלאך שהוא ממונה על התאוה... והנה קרא גם את הכוח הזה מלאך...
(מורה נבוכים חלק ב פרק ו)

נמצינו למדים שכל הכוחות הטבעיים הפועלים בעולם - מלאכים הם, וכל הכוחות הרוחניים והפסיכולוגיים הפועלים על ציבורים ועמים, משנים ממלכות, מעוררים מלחמות וכו', אף הם מלאכים.

אם כן אף בפרשה זו של דוד נוכל להבין שהכוח הלאומי שאיבד את כיוונו ומגמתו, התנתק ממקור הקודש ונעשה עצמאי כביכול, הוא הוא המלאך שראה דוד. הוא המלאך שחרב וחורבן בידו. לאומיות שמתנתקת מהקודש סופה שתתיבש ותחרב. בהתרחש מצב היסטורי שבו עם ישראל אינו שואף אל הקודש והמקדש, הוא מאבד את יציבותו ושועט לקראת אובדנו. רק אם האידאה האלוקית משפיעה על האידיאה הלאומית שפע של חיים חזון ואידאליות, יש לה אפשרות קיום לאורך ימים. ולא - חורבן ומות בסופה.

רמוזים הדברים בצורה נפלאה בציורם של חז"ל "מה עשה המלאך לקח חרבו וקנחה בטליתו של דוד ראה דוד את החרב והתחיל מרתת". בגדו של המלך, הוא בגד המלכות. אסור להדיוט להשתמש בבגד שלבש המלך. בגד המלכות הוא הצד החיצוני המייצג את מלכותו של המלך. חרבו של המלאך שהיא החורבן שבכוח הלאומי שסטה ממסלולו, נוגעת בבגדי המלך שמציינים את הכוח הלאומי... דמו של דוד מצטנן. דוד מבין בבת אחת, את כל הסכנה שבדבר ודמו מצטנן. מארגון מפקד של העם, שיא עצמתו הצבאית של העם, הוא נכנס לקיפאון ממלכתי עמוק. ויכסוהו בבגדים - בגדי המלכות ולא יחם לו!

ו. הפתרון של דוד המלך

דוד מבין את שורש הבעיה, על כן הוא משנה את כיוון פעילותו באופן רדיקלי. 

זהו פשר ההבדל בין מלכים לדברי הימים. קיפאון בפעילות הממלכתית לאומית, מול שפע של עשיה במישור הקודש והמקדש.

הקו המשותף לכל פעולותיו של דוד  המסופרים בדברי הימים, הוא בית המקדש. 

הלויים והכהנים מחולקים לכ"ד משמרות כהונה, חומרים נאספים למען ביהמ"ק, תוכניות הבניה נמסרות לשלמה. הכל מתרכז בדבר זה, מדוע? מפני שדוד הבין שעל מנת להציל את העם מחרבו של המלאך, צריך לנטוע מחדש את האידיאה האלוקית בליבו של העם. הכרח הוא להחדיר ללבבות שהלאומיות צריכה להיות אך בסיס לקודש. היא אינה יכולה לשמש מטרה בפני עצמה. המטרה עתה היא לעורר בלבבות את החשק והכיסופים לבנין בית המקדש. 

כל העם מתארגן עתה ביוזמתו של דוד לדרישת ביהמ"ק שיבנה בימי שלמה, זהו הכיוון החדש שצועד בו דוד, ומוליך את כל העם אחריו עד סוף ימיו.

כל עבדיו של דוד וחצר מלכותו, לא ראו את אשר ראה הוא. הם אינם מבינים מה קרה לדוד. מדוע הפסיק להתענין בעניני הממלכה הכלליים? מדוע אין יוזמה של מלחמות לביסוס הממלכה מבחינה כלכלית מדינית (מלחמות הרשות)? "ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו". מה עושים? הם חושבים, אולי שקט דמו והזקין, נכניס נערה צעירה ויפה ותעורר אותו מחדש לחיים, לעשיה להתלהבות.

ודוד לא מגיב! כאילו אומר הוא, וכי חושבים אתם שנערה צעירה היא הפתרון? היא שתשנה את הכיוון? - תביאו בבקשה. אינכם מבינים. לא כאן נמצאת עתה רוחו של מלך ישראל, אלא בגבהים, בנויו של עולם - בבית המקדש, - "והמלך לא ידעה"!

ז. המלכת שלמה

אי אפשר לזנוח לגמרי את עניני הממלכה. כשמגיע המצב לכלל סכנה למלכות שלמה, פועלים נתן ובת שבע לתיקון המצב. מיד כאשר מבחין דוד בבעיה פועל הוא באופן נמרץ זריז והחלטי.

"וישבע המלך... כי שלמה בנך ימלוך אחרי והוא ישב על כסאי... ויאמר המלך קראו לי לצדוק... ולנתן... ולבניהו... ויאמר המלך קחו עמכם מעבדי אדוניכם. והרכבתם את שלמה בני על הפרדה אשר לי. (הדיוט אסור להשתמש בכלי שנשתמש בו מלך!). והורדתם אותו אל גיחון ומשחו אותו שם צדוק הכהן ונתן הנביא למלך על ישראל ותקעתם בשופר... וישב על כסאי..." דוד אינו מאבד את עשתונותיו כשהוא שומע על המלכת אדוניה. הוא אינו נבהל ואינו מתבלבל. הוא מדייק בכל הפרטים ההלכתיים! 

אף שבן מלך אינו צריך שימשחו אותו, מצוה הוא למשוח את שלמה בשמן המשחה, מפני מחלוקתו של אדוניה. כן פוסק הרמב"ם(משנה תורה הלכות מלים פ"א הי"א): "אין מושחין מלך בן מלך אלא אם כן היתה שם מחלוקת או מלחמה, מושחין אותו כדי לסלק המחלוקת, לפיכך משחו את שלמה מפני אדוניה".

דוד אינו שוכח שלכתחילה מעמידים מלך על פי נביא, ודוקא ליד מעין. אף דין זה פסק הרמב"ם(משנה תורה הלכות מלכים פ"א ה"ג) "אין מעמידים מלך בתחילה אלא ע"פ בי"ד של שבעים זקנים [דוד הוא ראש הסנהדרין, ע' הקדמה לי"ד החזקה לרמב"ם].

ועל פי נביא... ועוד שם ברמב"ם כשמושחין מלכי בית דוד אין מושחין אותם אלא ליד מעין.

אין ספק שמלך המתנהג באופן זה אינו זקן חסר ישע, אלא מלך המלא עדיין בעצמת חיים וביכולת עשיה.

ח. ביזוי הבגדים

חז"ל ביארו את הקור של דוד בסוף ימיו באופן נוסף: "אמר ר' יוסי ב"ר חנינא כל המבזה את הבגדים סוף אינו נהנה מהם שנאמר והמלך דוד זקן בא בימים ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו"(ברכות סב:).

המאורע התרחש בעת ששאול נכנס למערה להסך את רגליו. באותה מערה הסתתרו דוד ואנשיו. אנשי דוד בראותם את שאול אמרו לדוד: נתן ה' את אויבך בידך. "...ויקם דוד ויכרת את כנף המעיל אשר לשאול. ויהי אחרי כן ויך לב דוד אתו על אשר כרת את כנף אשר לשאול"(שמואל א כד ה).

פגיעה בבגד המלכות יש בה זלזול במלך ובמלכותו. מעשהו של דוד כמוהו כהתגנבות מאחוריו של קצין והורדת דרגותיו ללא שירגיש. זוהי פגיעה בכבודו ובכבוד כל מה שהוא מיצג!

על כן הכהו ליבו של דוד על אותו מעשה זה. היה כאן פגם פנימי בתוך ליבו של דוד כלפי ערך המלכות. פגם זה במהלך הזמן יכול להתגלות במקומות נוספים.

חז"ל מאבחנים שפגם זה התגלה בסוף ימיו של דוד כלפי מלכותו שלו!

ודאי צדק דוד ברכזו את כל מאמציו בהטית לב העם לבנין בית המקדש. יש כאן יסוד של תשובת המשקל. כפי שמנסח זאת הרמב"ם. אם רואה אדם שהוא נוטה לצד האחד, יטה עצמו באופן קיצוני אל הצד הנגדי, על מנת שיבוא לשביל הזהב. אם רואה אדם שהוא נוטה אל הפזרנות יטה את עצמו אל הקמצנות, וכדומה.

כך עשה דוד ביחס לבית המקדש. אולם ניתן לשאול האם היה הכרח לנטוש לחלוטין את כל עסקי הממלכה? האם אין כאן הפרזה בעזיבת הענין הלאומי? 

נראה שחז"ל ציינו שהתגלה כאן אותו פגם דק שבדק בהתיחסות ובחשיבות שיחס דוד לצד הממלכתי הלאומי לעומת הקודש והמקדש. "כל המבזה את הבגדים סוף שאינו נהנה מהם".

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך